והיום איננו כלה

והיום איננו כלה
И дольше века длится день
מידע כללי
מאת	צ'ינגיס אייטמטוב
שפת המקור	רוסית
סוגה	רומן ריאליסטי
הוצאה
הוצאה	עם עובד
תאריך הוצאה	1980. הורחב ב-1991.
מספר עמודים	398
הוצאה בעברית
תרגום	דינה מרקון ואמציה פורת
קישורים חיצוניים
מסת"ב	978-0-253-11595-9
הספרייה הלאומית	001349465, 002786647

והיום איננו כלה (ברוסית: И дольше века длится день, בתרגום מילולי "יותר ממאה נמשך היום") הוא רומן מאת צ'ינגיס אייטמטוב, יצא לאור בברית המועצות בשנת 1980.

נכתב במקור ברוסית, יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד בתרגומם של דינה מרקון ואמציה פורת.

עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת במרחבי ערבות הסָארוֹזֵק שבקזחסטן. העלילה סובבת סביב עובד המסילה, בּוּרָאנִי יֵדִגֵיי, ביום שבו הוא מוביל את ידידו המנוח, קָזַנְגָפּ, לקבורה בבית הקברות העתיק, אנה בֵּית, לאחר שישים שנה של שלטון סובייטי. במהלך מסע הקבורה ידגיי נזכר ומהרהר במהלך חייו במדבר הסארוזק ובאגדות עם עתיקות מן המסורת הקזחית.

עלילת הספר חובקת "עולם ומלואו" ונעה במרחבי הזמן והמקום. במהלך הספר, העלילה נעה בין זמנים שונים בהיסטוריה וקופצת בין תקופות ומאורעות שונים. העלילה נעה בין אגדות עם קזחיות עתיקות ובין העידן המודרני, היא חוזרת למאורעות שונים שהתרחשו במהלך השלטון הסובייטי (כמו תקופת הטיהורים תחת שלטונו של סטלין ומותו של סטלין) ומגיעה עד לפגישה היסטורית עם ציוויליזציה מן החלל החיצון.

בשנת 1991, לאחר התפרקות ברית המועצות, הוסיף אייטמטוב לספר פרק שכנראה לא יכול היה לפרסם תחת השלטון הסובייטי, בו מוצגת נקודת המבט האופורטוניסטית של חוקר משטרתי, המבקש להתקדם בדרגות כדי ליהנות ממנעמי השלטון, על ידי האשמות שווא של אזרחים תמימים בדבר בגידה במולדת וחשיפת "קונספירציה" נגד השלטון הסטאליניסטי.

מוטיב מרכזי בספר הוא האסיר בעל הנפש המומתת: ה"מנקורט". מונח קירגיזי זה מתאר שבויים שעברו עינויי ששבר את רוחם והפך אותם לעבדים חסרי רצון עצמי. לפי סיפורי העם הקירגיזי היו כורכים על מצחו של השבוי רצועה רטובה עשויה עור גמלים וקושרים אותה במהודק כך שתפעיל לחץ על כל היקף ראשו. לאחר מכן, היו מעמידים את השבוי בשמש הקופחת, כך שרצועת העור הייתה מתייבשת ובכך מתהדקת אף יותר סביב ראשו. הלחץ הממושך והבלתי נסבל על ראשו והשהייה בשמש הקופחת במשך ימים היו מענים את השבוי עד כדי-כך שאיבד כל רוח עצמאית וסממן לאישיות. כך היה הופך לעבד נרצע לאדונו עד כי נטען שהיה מתכחש לאמו אם היה פוגש אותה. מוטיב ה"מנקורט" משמש כאנלוגיה מרומזת להשפעת השלטון הסובייטי. האזור בו חי גיבור הסיפור הוא סוג של "מנקורט" וכך גם לאומים, קבוצות ואנשים בודדים בברית המועצות, אשר תחת השלטון הקומוניסטי איבדו כל זהות לאומית או עצמית ומוצאים עצמם חיים במצב בו הם תלושים מסביבתם הטבעית והתרבותית ומשרתים את "האדון" הקומוניסטי ללא התנגדות.^[1]

אגדות העם בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך "והיום איננו כלה" מופיעות כמה אגדות עם מן המסורת הקזחית. אגדות אלו משקפות את המסורת והתרבות של האנשים שבהם הרומן עוסק ומתקשרות למהלך העלילה ולמצב שבו גיבורי הסיפור נמצאים באותה נקודה.

פרטי העלילה הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה ברומן מתרחשת על פני יום אחד ביישוב קטן שנקרא בוראנלי-בוראני, השוכן בערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, הסארוזק. היישוב הקטן שוכן, בסמוך לצומת מסילת הברזל ותושביו אחראים לתפעולה השוטף. גיבור העלילה, ידיגיי, לוקח את גופת חברו, קזנגפ לקבורה דתית, בבית קברות העתיק אנה-בית. במהלך המסע, ידיגיי מספר על ההיסטוריה האישית שלו ועל חייו בערבת סרוזק ביחד עם קטעים מהפולקלור הקזחי. בנוסף לכך, מתרחשת עלילת משנה, בה אסטרונאוט וקוסמונאוט (אמריקאי וסובייטי), יוצרים קשר עם ציוויליזציה תבונית בכוכב בת יערה. השניים יוצאים מפאריטט, תחנת החלל המופעלת בשיתוף אמריקאי-סובייטי. המיקום של אתר השיגור, בסמוך למסילת הברזל של ידיגיי, וכך משתלבת עלילת המשנה בסיפור העיקרי של הרומן.

הסופר פותח עם היוודע דבר מותו של ידידו הוותיק, קזנגפ אסנבייב, לידיגיי. שני ילדיו של קזנגפ הגיעו למקום, עם היוודע דבר מותו. ידיגיי משכנע את התושבים לקבור אותו ביום שלמחרת באנה- בית. לתדהמת בנו, סביטז'אן, שהיה אדיש לקבורת אביו, הוחלט לחצות את סארוזק לבית הקברות באנה-בית, על מנת להביאו לקבורה. השיירה יצאה בבוקר שלמחרת, תוך סיפור חוויות בחייו של ידיגייב ואגדות של הסארוזק המוזכרות ברומן.

בתחילה נזכר ידיגיי כיצד נלחם במלחמת העולם השנייה ושוחרר משירותו בעקבות הלם קרב. בעקבות כך, הוא נשלח לעבוד במסילות הברזל. במהלך עבודתו הוא הכיר את קזנגפ, ששכנע אותו לעבור לצומת בוראנלי-בוראני, שעתיד להיות ביתו ומקור שמו. ידיגיי וקזנגפ הפכו לחברים קרובים. קזנגפ העניק לו במתנה את קרנר, גמל, שהפך לאגדה בשל כוחו, מראהו ומוצאו.

בסופה של שנת 1951 אבוטאליפ וזאריפה קוטיבייב עברו לצומת מסילות הברזל בבוראנלי-בוראני עם שני ילדיהם הקטנים. בתחילה הם התקשו להסתגל לחיים בסארוזק, בגלל הסביבה הקשה, אך בסופו של דבר הם הסתגלו. לפני המעבר, הם שימשו כמורים. גם אבוטאליפ השתתף במלחמה ונפל בשבי הגרמנים, אך הוא הצליח להימלט ולחם עם הפרטיזנים היוגוסלבים. אף על פי כן, הייתה לו סטיגמה של אסיר והוא סבל מרדיפות פוליטיות. כדי להנציח את חוויותיו האישיות למען ילדיו וכדי לשמור על כושרו המנטלי בשממה של סארוזק, אבוטאליפ כתב אודות התקופה בה היה שבוי מלחמה, בריחתו ולחימתו בשורות הפרטיזנים ביוגוסלביה. הוא גם העלה על הכתב את האגדות שסיפר לו ידיגיי. לרוע המזל, פעילותו דווחה לרשויות הגבוהות. תושבי בוראנלי-בוראני ואבוטאליפ נחקרו על ידי טאנסיקבייב מהק.ג.ב. הוא מואשם בחתרנות נגד המשטר. בהתאם למערכת הסובייטית הוא נאסר למשך תקופה ארוכה. אבוטאליפ מחליט לשים קץ לחייו, כשהוא מטיל עצמו לפני גלגלי הרכבת, לפני אחת מהחקירות. קזנגפ נסע לקומבל הסמוכה, כדי לבקר את בנו. שם הוא מוצא מכתב המיועד לזאריפה, המבשר לה על מותו של אבוטאליפ. קזנגפ סובר שטוב יותר להודיע לה שיש עבורה מכתב בעניין בעלה ולא להודיע לה על מות בעלה. בדרך מקרה, גם סטלין מת באותו היום. אך קזנגפ היה מוכה צער, מכדי להתייחס לחדשות. זריפה מחליטה שהדבר הטוב ביותר הוא למנוע מהידיעה על מות אבוטאליפ מלהגיע מילדיה. בקשתו האחרונה של אבוטאליפ הייתה לידיגיי, לספר להם על ימת אראל, משום ששניהם במוצאם משם.

ידיגיי ששב בזיכרונותיו לים, נזכר באותה הפעם שהוא תפס חדקן-הזהב, כדי להשביע את רצונה של אשתו, אוקובאלה. את ידיגיי גם פקדה טרגדיה, כאשר התבשר עם שיבתו מהמלחמה, שבנו בכורו מת. ידיגיי, לאחר מותו של אבוטליפ, הפך לדמות האב עבור ילדיו של אבוטליפ ואף אהב אותם, יותר מאשר את בנותיו. הוא התאהב בזאריפה ובילה זמן רב בחברתה ובחברת ילדיה, אך היא לא נעתרה לאהבתו. זאריפה ושני ילדיה העתיקה את מגוריה ביום אחד, כאשר ידיגיי נסע למפגש המסילה הבאה, כדי להשיב את גמלו המיוחם. ידיגיי כילה את כעסו בקרנר, הכה אותו עד שנמלט שוב, ושב רק כאשר רעב ותשש כוחו.

שנים אחר כך, לאחר הרפורמות בברית המועצות, ידיגיי הפעיל לחץ על השלטונות לחקור את מותו של אבוטאליפ, במטרה לטהר את שמו ולמען ילדיו. שמו של אבוטאליפ טוהר והאחראים הובאו לדין. ידיגיי גילה שזאריפה נישאה בשנית ושבה לעבודתה בהוראה.

בסמוך לסופה של העלילה, הגיעו משתתפי השיירה סמוך לבית הקברות באנה-בית. אולם, השיירה נתקלת בגדר תיל שהוצבה בידי הצבא באמצע הדרך. כדי להתגבר על המכשול, הם הולכים מסביב לה בדרך אחרת, כדי להגיע לתחנת הביקורת הצבאית, המאוישת בידי חייל צעיר. לחרדתם, נאמר להם שהגישה לאנה-בית היא אסורה. החייל מטלפן למפקדו, לבדוק אם ניתן לחרוג מהנוהל.

לידיגיי נודע ששם מפקדו הוא טאנסיקבייב, אך הוא נוכח לדעת שמדובר באדם אחר. אולם גם טאנסיקבייב החדש נוהג ברודנות ודוחה את בקשתם ומודיע להם שבית הקברות ייהרס בעתיד הקרוב בגלל תוכניות ממשלתיות. במהלך שיבתם, למעט בנו של קזנגפ, סביטז'אן, החליטו כי יהא זה מנוגד למסורת, לשוב מהלוויה עם הגופה. הם מחליטים לקברו במדרון מלקומדיצ'פ שבסארוזק, שהיה זירת ההתרחשויות לאחת מאגדות העם הקזחיות.

ידיגיי, מנהל את הטקס הקבורה על פי כללי דת האסלאם, אומר תפילות ונושא הספד אישי. הוא משביע אותם שיקברו אותו בסמוך לקזנגפ, הואיל והוא הזקן ביותר ועתיד להיות המת הבא. כולם עזבו את האתר בתום טקס הקבורה, מלבד ידיגיי שנותר מעל קברו של קזנגפ עם קרנר וכלבו, ז'ולבארס, כשהוא מהרהר בעבר ובאירועי היום. הוא מחליט לשוב לתחנת הביקורת כדי להטיח את כעסו במדיניות הצבא והרס הנכסים ההיסטוריים. סדרה של טילים ששוגרו לחלל מהשטח המגודר, גרמו לידיגיי, לכלבו ולגמל להימלט מהמקום לעבר הסארוזק.

עלילת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיגור הסובייטי מהסארוזק והשיגור האמריקאי מנבדה בעלילה ונסיבותיהם הוסתרו מן הציבור. השיגורים היוו למעשה את שיאו של מבצע "חישוק". הרקע למבצע המשותף האמריקאי-סובייטי הייתה הפרשה בתחנת החלל, פאריטט. במהלך העלילה מתגלה כי האסטרונאוט והקוסמונאוט בתחנת החלל ניתקו קשר באופן מסתורי עם בסיסי ההפעלה שלהם. בדיעבד מתברר, כי עם הגעתם, של השניים לפאריטט, הם נוכחו לגלות שאבדו עקבותיהם של קודמיהם. לפני העזיבה, השאירו השניים מכתב בו טענו, שיצרו קשר עם ציוויליזציה תבונית מפותחת בכוכב הלכת, בת יערה. תושבי בת יערה משגרים רכב חלל לפאריטט והעבירו את שניהם לכוכב שלהם. האסטרונאוט והקוסמונאוט אשר עזבו את התחנה ממשיכים לשדר אליה תשדורות, בהן הם מתארים את הכוכב, הרחוק מיליוני שנות אור מהארץ.

הכוכב גדול בהרבה מכדור הארץ, מושג המלחמה אינו קיים בקרב תושביו וקיים בו ממשל ייחודי. תושביו נפגעו מתהליך "התייבשות המעמקים" וחלקים גדולים בכוכב הפכו לאזורים שוממים, שאינם ראויים למחיה. אף על פי כן, בעיה זו אינה קריטית למיליוני השנים הבאות ותושבי הכוכב כבר החליטו מה לעשות בנידון וכיצד לתקנו. הציוויליזציה מבקשת לבוא במגע עם תושבי כדור הארץ, למען שיתוף פעולה ויחסי שלום. בתגובה למעשי הקוסמונאוטים, מתכנסים נציגי שתי המעצמות בנושאת המטוסים, "קונבנציה", לדיון דחוף בצומת הגורלי ביותר בתולדותיה של האנושות. הנציגים בוועידה החליטו למנוע מהקוסמונאוטים מלשוב לצמיתות לכדור הארץ. החלטתה המשמעותית ביותר של הוועידה הסודית הוא מבצע "חישוק" – שיגור טילים לאטמוספירה של כדור הארץ, שמטרתם להשמיד כל חללית זרה שתחדור לאטמוספירה ולמנוע כל מגע עם הציוויליזציה בבת יערה. השיקול המרכזי של הסובייטים והאמריקאים, הוא להבטיח שמאומה לא ישתנה על פני אדמת הארץ.